אמנות עגולה: בין קישוט למצע

התערוכה שלפנינו מבקשת להאיר נקודת מבט ייחודית על אחד האובייקטים היומיומיים והשקופים ביותר – הצלחת. לא עוד ככלי קיבול פונקציונלי, לא רק כפריט עיצובי דקורטיבי המשלים סרוויס אלגנטי, אלא כמצע אמנותי טעון, עגול, מוחשי, שמזמין התבוננות אחרת – שקטה יותר, סקרנית יותר.

בין אם מדובר בציורים עדינים כחוט השערה שנעשו על פורצלן סיני במאה ה-18 ובין אם ביצירות עכשוויות של אמנים בני זמננו – עולה השאלה: מה הופך את הצלחת לפלטפורמה מועדפת ליצירה אמנותית? מדוע בוחרים ציירים להניח את מכחולם דווקא עליה, ולא על ספל, קנקן או קערה?

הבדל מהותי מונח כאן בין "אמנות דקורטיבית" לבין "אמנות על הצלחת". הראשונה רואה בצלחת אובייקט שיש לעטר אותו – כמו תכשיט, כמו טקסטיל. האסתטיקה היא לעיתים מטרתה המרכזית, תפקידה לייפות את החפץ. השנייה – זו בה אנו מתמקדים – רואה בצלחת מצע ליצירה, ממש כמו בד ציור. לא עוד רקע, אלא במה. לא אובייקט שיש לייפותו, אלא שדה פעולה רעיוני.

לצייר על צלחת זו בחירה שיש בה משום שבירת היררכיות. לא עוד קנבס מרובע, לא עוד מסגרת קלסית. העיגול מציע מבנה אחר – אין לו התחלה או סוף, הוא תובעני בסימטריה שלו אך גם מזמין חירות קומפוזיציונית. הוא יכול לשאת דימוי מרכזי או להקיף בתנועה את שולי הקיום. יש בו משהו אינטימי – אולי בגלל הקישור הבסיסי שלנו לאוכל, לבית, לחום.

הבחירה בצלחת כמצע אמנותי גם מעלה שאלות של נוכחות והיעדר, שימושי ובלתי שימושי, זמני ונצחי. הרי צלחת רגילה מיועדת לשימוש – מרגע שנצייר עליה, היא יוצאת ממעגל הפונקציונליות ונכנסת אל מרחב המבט. אך האם היא באמת מפסיקה להיות "צלחת"? או שמא היא זוכה לחיים אחרים, מורכבים יותר?

במהלך ההיסטוריה, חפצי יומיום שודרגו לדרגת אמנות – מהכד היווני ועד המשתנה של דושאן. ציור על צלחת מהדהד את הקו המטושטש הזה בין הגבוה לנמוך, בין האישי לציבורי. הצלחת היא גם ביתי וגם אוניברסלי. היא נושאת עליה את התרבות, כמו גם את הארוחה הפשוטה של אתמול.

בתערוכה זו אנו מבקשים להזמין את המבקר/ת להאט, להתבונן, ולשאול שאלות חדשות על חפץ ישן. לצלול אל תוך המעגל, להבין את הבחירה, לחוות מחדש את משמעות הציור – לא רק כאובייקט לתלייה, אלא כחלק מהשולחן, מהחיים, מהמרחב הפיזי שמקיף אותנו.